איך להספיק יותר עם אותן 24 שעות ביממה. - אמה בוטיןכשהייתי ילדה אי שם בשנות ה-80, (למרות שאני בת 22 🙂 ) יכולתי להרגיש את הימים.
אמא שלי הייתה מעירה אותי במשך שעה עד שהייתי מזדחלת מהמיטה, מכינה לי א. בוקר וסנדביץ' והייתי יוצאת למסע ברגל לבית ספר.
בצהריים הייתי יושבת לאכול ליד השולחן.
כשהגיעה השעה 14, הייתי שומרת על השקט המקודש למבוגרים שנחו את מנחות הצהריים ובזמן הזה הייתי קוראת ספר שלם (כי ככה המינימום זה אצל הורים יוצאי רוסיה).
בארבע הייתי מתחילה את החוגים: בלט, גימנסטיקה, שח, שחייה, ופסנתר, ובשמונה ממהרת להספיק שיעורי בית עד "שושלת."
למרות שהייתי ילדה, היה נדמה שגם למבוגרים היה יום מלא ומורגש. היה להורים את זמן העבודה, את הזמן איתי, זמן לראות סרטים וזמן להיות עם חברים שהיו מבקרים אותנו באופן תדיר. ובין היתר אמא גם הספיקה תמיד לשמור על הבית ועל היכולת להכין אוכל משובח על בסיס יומי. היום בדיעבד, היינו מספיקים המון וגם להרגיש את החיים.
30 שנה קדימה והזמן התקצר.
לא רק שתחושת הזמן כמעט איננה קיימת, אלא גם נוסיף על כך את הפעילויות במדיה החברתית שמתריאות לנו לתשומת לב בכל כמה דקות, הטלפונים, ההודעות בוואטסאפ, סמסים, וכל מה שצריך להספיק בין לבין.
זה נראה כאילו אנחנו במעבדת גדילה של עופות על הורמונים.
פחות זמן ויותר להספיק, יותר לגדול, יותר הכל.
ולא רק שזה לא פוסק, אלה מתעצם.
אז איך בכל זאת אפשר לנצח במשחק הזה?
הג'וקר שמצאתי הוא היכולת לשים לב למה אנחנו כן מספיקים ולתת פוקוס על העיקר.
פרקטית זה אומר שמידי יום אני מחליטה על דבר אחד בלבד שאותו ארצה לעשות.
כשאנחנו בוחרים במשימה האחת שלנו לאותו היום, איכשהו נבחר במשימה עיקרית שבאופן אינטואיטיבי תכיל בתוכה הרבה משימות קטנות אחרות שבכל מקרה אנחנו עושים.
כמו למשל, אם חשוב לי היום להוציא הצעת מחיר, לפני זה אקרא את המיילים הרלוונטיים וגם אולי אענה לאחרים. אצלי למשל ואולי גם אצל כמה מכם, לפני שאתיישב לקראת משימה עיקרית, איכשהו יהיה לי חשוב לפני זה לדאוג שהכביסה במכונה, הכלים רחוצים, ועניתי על כמה דברים אדמיניסטרטיביים לפני.
וכאן הכלל החשוב, כדאי שהג'וקר באמת יקח את הקופה חשוב לבצע את המשימה האחת שבחרנו במיטבה!
דהיינו, אם כבר החלטנו, אז עד הסוף. כי כאן פועל עיקרון ה 20-80 שאומר שעבור 20% של עבודה אפקטיבית בכל תחום ובכל דבר, 80% הם הפחות רלוונטיים.
.
כאשר אנחנו שואלים את עצמינו כל יום בבוקר: "מה הדבר האחד שארצה לעשות היום?" נקבל מעצמנו תשובה אינהרנטית נכונה לנו.
כי איכשהו האלגוריתם במוח יודע לענות על השאלה הזו בצורה מדויקת ובשלוף.
כאשר אנחנו מבצעים את אותה משימה בצורה טובה ומקצועית, זה גורם לנו לסיפוק. וכאן בדיוק קבור הכלב. הסיפוק הוא כלי עצמתי. הוא בדיוק ההיפך מהתסכול שמגיע עם ה"לא הספקתי."
בשלב הבא גם נעצים את אותו הסיפוק:
אני רושמת כל יום את הדבר האחד שהספקתי. בסוף כל שבוע ישנם 6 דברים חשובים שהספקתי לעשות וכשאני מתבוננת עליהם, אני אומרת "וואו". את הדברים האלו הספקתי לעשות. התקדמתי.
המראה הזו מאפשרת לי להתקדם יותר ויותר. בנחת! כי אני רואה וחווה את ההתקדמות.
כך כבמטה קסם נמצא את עצמינו באמת מספיקים יותר.
מוזמנים לנסות ולכתוב לי איך עבד לכם.